שנים אמרו לו לצאת לדרך. פשוט לצאת. אבל הוא לא הסכים. הוא העדיף להישאר במקום המוכר והידוע, במקום שבו הוא יודע מי הוא, מה מצופה ממנו, מה אפשרי ומה כנראה כבר לא יקרה.

עד שיום אחד, בלי להודיע לאף אחד ובלי לתכנן יותר מדי, הוא פשוט לקח את התיק, הניח אותו על הגב והתחיל לצעוד.

הוא לא ידע לאן הוא הולך. לא הייתה לו מפה, לא היה יעד ברור, והוא אפילו לא ידע אילו שערים מחכים לו בהמשך הדרך.

אבל הוא יצא.

אדם עם תיק על גבו צועד בשביל אבן, עובר דרך שער וממשיך אל נוף פתוח. הסרטון ללא דיבור או קול.

מה פוגשים כשמתחילים לצעוד פנימה?

בהתחלה הוא פגש את עצמו. וזה היה מוזר. הרי את עצמו הוא מכיר כל החיים, לא? ובכל זאת, פתאום התחילו לעלות שאלות שמעולם לא העז לשאול.

מה השורשים שלי? מה הסיפור שלי? מה הגוף שלי מספר? ולאן אני בכלל רוצה ללכת?

הוא גילה שיש בתוכו מקומות שמעולם לא ביקר בהם, סיפורים שסיפר לעצמו כל כך הרבה פעמים עד ששכח שהם סיפורים, ותחושות שהגוף שלו נשא גם כשהמילים כבר מזמן הפסיקו להגיע.

הוא המשיך לצעוד. שאלה הובילה לשאלה, צעד הוביל לצעד, ומדי פעם הופיע שער חדש. הוא לא ידע כמה שערים יש, היכן הם נמצאים או מה מחכה מעבר להם. רק אנחנו, המתבוננים בו מבחוץ, יכולנו לראות שיש עוד שערים בדרך.

כך הוא עבר בשדה ההזכרות. לא כדי לחזור להיות מי שהיה פעם, אלא כדי לפגוש את מה שכבר נמצא בו, גם אם שכח אותו בדרך.

מה קורה כשהדרך הפנימית יוצאת אל העולם?

כשהוא יצא משדה ההזכרות, משהו בנוף השתנה. הדרך כבר לא הייתה רק פנימית. עכשיו היו שם הרים וגבעות, שבילים שלא הכיר ומרחבים שלא ידע כיצד לחצות.

הוא הרגיש שמשהו בתוכו מבקש לצאת החוצה. אבל האם הוא באמת מסכים ללכת בעקבות מה שגילה? בעקבות הייעוד? בעקבות אותה דרך פנימית שהתחילה להתבהר?

ומה יקרה אם ייתקע שוב? אם הפחד יחזור? אם לא ידע לאן לפנות?

הוא המשיך ללכת, גם כשלא הייתה לו בהירות.

ואז הגיע אל המים.

הוא עמד על הגדה והביט בהם. מעולם לא חשב שהוא יודע לשחות במים כאלה. ובכל זאת, הוא קפץ.

בהתחלה זה לא היה פשוט. הוא נאבק, ניסה למצוא אחיזה, חיפש משהו מוכר להיאחז בו. אלה לא היו המים שהכיר.

אבל לאט לאט משהו השתנה. בתוך התנועה התחילה להופיע בהירות. הוא גילה שהוא מסוגל לשחות גם במקום שלא הכיר קודם.

ואז הופיע זרם קטן, כאילו משוט בלתי נראה מושך אותו לכיוון אחר. כיוון שלא תכנן.

לרגע הוא הביט לאחור, אל החוף שממנו יצא. ואז הסכים לאבד איתו קשר עין.

הוא עדיין לא ידע מה מחכה בגדה השנייה.

האם אפשר להגיע הביתה בלי לחזור לאחור?

כשהגיע אל הגדה השנייה, הוא לא הכיר אותה. הכול היה חדש, ובכל זאת משהו שם הרגיש בטוח יותר.

הוא הסתכל לאחור וראה את הגשר.

״אני לא חוזר אחורה״, אמר לעצמו.

אבל מדי פעם עוד חלחלה המחשבה שאולי כדאי למצוא שביל בריחה אל העולם הישן. אל המקום שבו הכול היה מוכר, גם אם כבר לא התאים.

הוא ידע שהאפשרות לחזור קיימת. אבל הוא כבר היה במקום אחר.

ואז הוא פגש את הבית.

לא בית להשתקע בו, לא מקום להסתגר בין קירותיו, אלא בית שאפשר לצאת ממנו. בית שנותן ביטחון דווקא מפני שלא צריך להישאר בו.

אולי בפעם הראשונה הוא הרגיש שהוא יכול להמשיך לצעוד בלי לאבד את עצמו.

האם אפשר לפגוש אדם אחר כשאנחנו עדיין פוגשים רק את הפחדים שלנו?

וכשהוא יצא מן הבית, הוא פגש אנשים.

בהתחלה זה לא תמיד היה נעים. האנשים שפגש עוררו בו פחדים ישנים. פחד שיעזבו אותו. פחד שידפוק בדלת ואיש לא יענה. פחד שלא יהיה שייך, שלא תהיה לו קבוצה, שלא יהיה לו מקום.

הוא חשב שהוא פוגש אותם, אבל לא פעם גילה שהוא עדיין פוגש את הסיפור הישן שלו.

כל אחד דיבר מתוך עולמו. כל אחד נשא את הפחדים, הזיכרונות והציפיות שלו. הם עמדו זה מול זה, אבל לא תמיד באמת נפגשו.

שני אנשים. שני מונולוגים.

ואז, בנקודה מסוימת, משהו השתנה.

הוא התחיל לראות שהאדם שמולו אינו רק מי שהוא חשב שהוא. לפעמים מה שראה באחר היה גם השתקפות של משהו בתוכו.

הוא התחיל להבחין בין האדם שמולו לבין הסיפור שהביא איתו אל המפגש.

ומה שהיה קודם ביקורת, פחד או צורך להתגונן, התחיל לפנות מקום לאפשרות אחרת.

אפשרות להיות ביחד.

לא מפני שהם הפכו דומים. לא מפני שהפסיקו להיות שונים. אלא מפני שנפתח מרחב שבו גם הוא וגם האחר יכולים להיות.

מרחב שבו אין צורך להיעלם כדי להשתייך, ואין צורך לבטל את האחר כדי להישאר נאמן לעצמך.

ופתאום, במקום שבו היו קודם ״אני״ ו״הם״, התחיל להופיע משהו חדש.

אנחנו.

ומה אם הסיפור הזה אינו רק סיפור?

יש אנשים שמסתובבים שנים עם אותו סיפור. אותן בחירות, אותם פחדים, אותם מקומות שבהם משהו נעצר. יש מי שמרגישים תקועים ואינם יודעים כיצד להמשיך, ויש מי שחייהם מתנהלים לכאורה היטב, אבל משהו בפנים כבר מזמן מבקש להתעורר.

לפעמים מתעוררת תחושה שיש עוד משהו. דרך שלא הלכנו בה, אפשרות שלא העזנו לפגוש, או חלק בתוכנו שאיננו יודעים אפילו כיצד לקרוא לו.

אבל איך יוצאים למסע כשלא יודעים מה מחפשים?

דרך ההתאוררות לא נולדה אצלי כתיאוריה. היא צמחה מתוך שאלות ותהיות שליוו אותי בחיי. מתוך הקושי לפגוש את עצמי, מתוך המקומות שבהם עמדתי זמן רב בלי לדעת כיצד להמשיך, ומתוך המורכבות של המפגש עם אנשים אחרים.

שלושת השדות של הדרך, הזכרות, תנועה ומפגש, אינם עבורי רק חלוקה של 54 קלפים. הם מרחבים שאני מכיר מתוך חיי, מקומות שבהם שאלתי, התלבטתי, נתקעתי וגיליתי. ומה שהחזיק אותי, ועדיין מחזיק אותי בתנועה, הוא ההעזה. ההעזה להטיל ספק גם במה שהייתי בטוח שאני יודע, לעשות דברים שלא עשיתי מעולם, לפגוש אנשים שלא הכרתי ולהקשיב לדעות שפעם פחדתי לשמוע.

ואני עדיין שם. עדיין שואל, עדיין פוגש, עדיין לומד. הדרך הזאת לא הסתיימה עבורי כשנוצרו הקלפים. במובנים רבים היא ממשיכה להיווצר בכל פעם שאני פוגש שאלה חדשה, אדם אחר, או משהו בתוכי שעוד לא הכרתי.

אולי משום כך אני מאמין כל כך בכוחה של שאלה. לא מפני שאני יודע לאן היא תוביל, אלא דווקא מפני שאינני יודע.

אני לא מחזיק את התשובות עבור מי שיוצא איתי למסע. אני מביא את השאלות, את ההקשבה ואת הנכונות לצעוד יחד, גם כשהשער הבא עדיין אינו נראה.

והאיש שלנו? הוא יצא לדרך בלי מפה. הוא לא ידע מה יפגוש, מה יגלה, ואיך ייראה העולם מעבר לשער הבא.

הוא פשוט התחיל ללכת.

מה באמת יגרום לך לצאת למסע בלי להחזיק מפה ביד?